קשב וקריאת ספרות

קיבלתי מאורית פרנפס קישור מעניין במיוחד למאמר מ"הארץ" המתאר עבודה של נטלי פיליפס, חוקרת באונ' מישיגן סטייט המתעניינת בגישות קוגניטיביות לספרות. פיליפס הזמינה תלמידי דוקטורט בספרות להיבדק במכשיר הדמייה fMRI כאשר הם קוראים בספרה של ג'יין אוסטן, "מנספילד פארק".  במהלך הבדיקה הוקרנו קטעים מהספר אל מראה שכוונה אל עיני הנבדקים כאשר הם שכבו במכשיר ההדמייה. צבעים שונים על הטקסט כיוונו את הנבדקים לנוע בין שני סוגים של קשב: קריאה להנאה או קריאה עם קשב גבוה לצורה הספרותית ולעיון האקדמי. התוצאות הראשוניות מצביעות על הבדלים גדולים באזורי המוח וברשתות העצביות הפעילים בין דרכי הקריאה השונות. כרגע הפרסום הרשמי היחיד שמצאתי הוא באתר הדוברות של סטנפורד.

החוקרת נטלי פיליפס עם נבדק לפני הכניסה לסורק fMRI (מקור: אוניברסיטת סטנפורד)

האם זה תחום חדש? אם כן הוא צריך שם חדש, אולי: coglit, cognitive literature attention

'חיי הנצח של הנרייטה לאקס' מאת רבקה סקלוט

מוויקיפדיה

בסיפור מרתק מתחקה רבקה סקלוט אחר חייה של הנרייטה לאקס, אשר מגופה נלקחו תאי HeLa המפורסמים. הנרייטה לאקס לקתה בסרטן צוואר הרחם. במהלך ניתוח להסרתו בבי"ח ג'ונס הופקינס שבבולטימור, נלקחו חלקים מהרקמה לניסויים בגידול תרביות תאים – שיטה שלא הייתה מבוססת בתקופה זו. לאקס חתמה על טופס הסכמה לניתוח, אולם לא נאמר לה שיישמרו דגימות מהגידול והיא לא התבקשה להסכים לכך.

סקלוט מספרת גם על משפחתה של הנרייטה ומציירת תמונה עגומה של החיים של שחורים בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20, במיוחד אם הם לקויי שמיעה, לוקים בבעיות התפתחות, אפילפטיים או חולים סופניים.
מתואר בכאב הניתוק בין הרופאים והמדענים שטיפלו בתאים ובמשפחה לבין בני המשפחה. חומה בצורה של חוסר רגישות, שפה שונה ובערות הדדית.

במקביל מספרת המחברת את הסיפור המדעי של התאים. זהו סיפור שכולל פיתוח שיטות לגידול תאים בתרבית, חקר הסרטן, המחקר בביולוגיה של התא, פיתוח תרופות וחיסונים בעזרת שורת התאים ובדיקתם על התאים. התאים היו כל כך מלאי חיים ואגרסיביים עד כדי כך שגדלו בתנאים מאד מגוונים ו"השתלטו" על תרביות תאים אחרות. התברר כי מאמרים רבים מבוססים על תאי HeLa בטעות ולא על תאים שעליהם הם דיווחו. התגלית הזו הביאה לעליה בקפדנות שבשמירה על "נקיונן" של תרביות תאים מ"זיהומים" של תאים אחרים ולהקמת ה-ATCC, מוסד אמריקאי המחזיק ומשווק תרביות תאים בדוקות לשימוש במחקר. מהפכה נוספת שהתרחשה בעקבות השימוש בתאים של לאקס ובשימוש ברקמות ובבני אדם אחרים הביאה למודעות לצורך בהסדרת הניסויים בבני אדם ובכל חומר המגיע מהם, גם אם הם אסירים, שחורים, קטינים או גורמים חלשים אחרים בחברה. כיום ברור ומוסדר בחוק שיש לבקש את הסכמתו של אדם להשתתפותו בניסוי – לא רק אם מנסים עליו טיפול או תרופה, אלא גם אם משתמשים ברקמות הנלקחות מגופו.

לפי החוק, יש לבקש את הסכמתו של כל חולה (או האפוטרופוס שלו) ללקיחת דגימות רקמה, תאים או דנ"א – גם אם אלו רקמות מיותרות המיועדות להשמדה לאחר הניתוח כמו רקמות גידול סרטני. לפני קבלת הסכמה של החולה להשתתפות בניסוי חייב רופא לתת לו/ה הסבר מפורט בשפה שהוא/יא מבינ/ה. לאחר ההסבר, אם החולה מסכים, הוא חותם על טופס הסכמה מדעת בו כתובים פרטי הניסוי באופן המובן לציבור ובשפה אותה החולה דובר. למשל, בארץ בדרך כלל מכינים מספר טופסי הסכמה בשפות שונות לאישור של ועדת הלסינקי המסדירה את הניסויים בבני אדם. עדיין לא ברור מה קורה אם הדגימות מהוות בסיס כלשהו לרווח מסחרי עתידי. בדרך כלל בשלב לקיחת הדגימות מקווים רק להתקדמות מדעית, התקדמות של המדע הבסיסי, ולא לרווח מסחרי. וגם אם נראה בשלב זה שייתכן רווח מסחרי – הכל עדיין רק רעיון של מדען או מדענית, הבהוב של מחשבה מקורית. מימוש הרעיון תלוי באופן משמעותי בכישרונם/ן של המדענים/יות ובעבודה קשה של אנשים רבים, ואם אכן יש השלכה מעשית ישירה מהמחקר, יש צורך בהשקעה של חברה תרופות או ביוטק ועבודה נוספת של פיתוח התרופה או הטיפול. כלומר, הדרך מאד ארוכה. ולכן סביר להניח שבטופסי ההסכמה המודעת יהיה כתוב "לא צפוי רווח מסחרי עתידי" או "במקרה של רווח מסחרי עתידי לא יינתן רווח כלשהו לחולה" כדי לכסות תביעות עתידיות. בכל מקרה, התחשבות בנושאים הללו בשלבים כה מוקדמים של מחקר בסיסי בדרך כלל מרתיעים מדענים מליזום מחקרים כאלו שכן הדבר מעכב את אישור הניסוי באופן משמעותי, וכשהניסוי מאושר לבסוף הוא יכול להיות כבר לא רלוונטי.

מרגש במיוחד היה הסיפור שסקלוט מתארת על המדען הצעיר מבית החולים האוניברסיטאי הגדול, ג'ונס הופקינס שהשתמש במחקר שלו, כמו מדענים רבים אחרים, בשורת תאי HeLa אך בניגוד לאחרים, חש אחריות כלפי המשפחה. הוא יצר אתם קשר והזמין אותם למעבדה שלו. הסביר להם בסבלנות מהו תא, הראה להם תאים מתחת למיקרוסקופ ונתן להם במתנה תמונה שהכין ובה תאי HeLa הצבועים באופן מרהיב בסמנים פלורסצנטיים.

בפעם הראשונה שהזדמן לי לעבוד עם תאי HeLa סיפרו לי כי אלו הם תאים של גידול בצוואר הרחם של אישה בשם הלן. למעשה זו הייתה הפעם היחידה שבה דובר על האדם שתרם את התאים שגידלנו. גידלתי את התאים, הכנסתי להם גנים של חלבון-נשא הנמצא בקרום התא. הכנסתי מוטנטים שונים שהכנתי ובאמצעותם חיפשתי מרכיבים במבנה הנשא החשובים לתפקודו התקין. במהלך השנים הזדמן לי לעבוד עם שורות תאים רבות. הן בדרך כלל מוכרות לפי סוג הגידול שלהן, או מוטציה משמעותית שבו, ולא מוזכר האדם שתרם אותן. כמובן, רק כאשר התאים הוכנו במעבדה שלי ידעתי מי התורם. גם לא ידעתי כלל כי כל השיטות בהן אני משתמשת בגידול תאים בתרבית מבוססות על התאים הראשונים שאי פעם גדלו בתרבית לאורך שנים והם התאים שנלקחו מהנרייטה לאקס.


מה דעתך? עד לאן מגיעה זכותו של אדם על חלקים שנלקחים מגופו? האם אנשים זכאים ליהנות מרווחים שהתקבלו ממחקר בו נעשה שימוש בתאים, רקמות או דנ"א שנלקחים מגופם?


לקריאה נוספת: 

Charlotte Brontë: Shirley, a Tale, 1849

באנגליה של תחילת המאה ה- 19 (1811) בזמן של קשיים כלכליים עקב המלחמות הנפוליאוניות מתרחשים תהליכים חברתיים דרמטיים. בזמנים הללו הוכנסו לאנגליה מכונות אריגה שמופעלות על ידי קיטור. העובדים זועמים ומפגינים בניפוץ מכונות האריגה במהומות ה- luddites. המהומות שמות את בני מעמד הביניים, המעסיקים, אל בין הפטיש לסדן. כדי לשרוד בתקופת המלחמות הם נאלצים לפטר עובדים. 
 
התהליכים החברתיים הללו מתרחשים במקביל לתהליכים פנימיים שעוברות הדמויות העיקריות. הספר מתחיל בתיאור התקפה של מפוטרים, צעירים בגילאי 20-30 רובם בעלי משפחות, באישון לילה על מפעל אריגה משפחתי. זהו תיאור של מקרה אמיתי אותו כנראה שאבה ברונטה מסיפוריו של אביה וממסמכי משפט שהתנהל נגד הפורעים.

כשהמהומות ברקע אנו פוגשים את קרוליין, יתומה צעירה רגישה וחכמה הגדלה אצל דודה, הכומר, איש קר ומחושב. קרוליין חוברת לשירלי, גם היא יתומה אך יורשת עשירה. הן מוצאות אחת בשניה נפש תאומה ומגלגלות רעיונות ומחשבות זו עם זו. מסביבן הסדר הישן מתנפץ והן מצטרפות לניפוצו – בין אם שירלי שבוחרת את חתנה נגד רצון המשפחה, או קרוליין שנושאת נאומים פמיניסטים.  בלשון חופשית:'על הגברים להעדיף שלא נישאר רק רוקמות ואחראיות על הבית – הרי כך אנו מתנוונות והם לא ירצו לבלות עם מי שהרקמה היא פיסגת העיסוקים שלה…'

בעל מפעל הטקסטיל מבין בשלב מסוים שעליו להתחשב גם בנוף האנושי שמסביבו. אמנם הוא מכניס מכונות למפעל אבל הוא גם עוזר לאחד המפוטרים למצוא עבודה. כשהוא מתכנן את העתיד הוא מצייר עיר גדולה שאחיו יבנה ובה יגורו כל האנשים שהוא יספק להם עבודה. הוא רואה בחזונו את כל השדות שמסביב שחורים מפחם בזכות המפעל שיבנה. בעיניו זהו ניצחון גדול ועזרה לזולת שכן הוא יאפשר לאנשים רבים לחיות בכבוד ולפרנס את משפחותיהם. הרי החזון שלו:
 
The beautiful wild ravine shall be a smooth descent; the green natural terrace shall be a paved street. There shall be cottages in the dark ravine, and cottages on the lonely slopes. The rough pebbled track shall be an even, firm broad, black, sooty road, bedded with the cinders from my mill; and my mill, Caroline–my mill shall fill its present yard.
"Horrible! You will change our blue hill-country air into the Stilbro smoke atmosphere."
 
"I will pour the waters of Pactolus through the valley of Briarfield."
 
"I like the beck a thousand times better."
 
" I will get an Act for enclosing Nunnely Common, and parcelling it out into farms
 
Stilbro' Moor, however, defies you, thank Heaven! What can you grow in BilberryMoss? What will flourish on Rushedge"
 
Caroline, the houseless, the starving, the unemployed shall come to Hollow's Mill from far and near; and Joe Scott shall give them work, and Louis Moore, Esq., shall let them a tenement, and Mrs. Gill shall mete them a portion till the first pay-day."
 
She smiled up in his face.











 
"Misery generates hate."
 
—Charlotte Brontë
 
 
 

 

Charlotte Bronte, Jane Eyre, 1847 and more of the Bronte sisters

שרלוט ברונטה: , 'וילט' 'ג'יין אייר','הפרופסור' ו- 'שירלי'

שלושת האחיות כפי שציירן אחיהן ברנוול
מימין לשמאל (כנראה) אמילי, שרלוט ואן

אמילי ברונטה: 'אנקת גבהים'
אן ברונטה: 'אגנס גריי' ו'הדיירת מאחוזת וויילדפל'


גמעתי את הספרים של האחיות ברונטה בנשימה אחת. אני עכשיו יחד עם לוסי סנו ב-Villette

Wuthering Heights (אמילי ברונטה) היה הכי מורכב מביניהם אך העציב לראות אהבה ויחסים כה עקומים. כמה חוסר תוחלת יש בנקמנות.



לאחר ששמעתי את ההרצאה של טימוטי ספורג'ין בקורס The English Novel על הספר שיניתי את נקודת המבט שלי על "אנקת גבהים" ועל שאר ספרי האחיות. הן כתבו את ספריהן בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה. התקופה שלאחר המהפכה הצרפתית היתה תקופה סוערת אשר הגיעה לשיא ב- 1848 בסדרה של מרידות באירופה, "אביב העמים". המרידות נכשלו אבל בעיקבותן הנצו רעיונות דמוקרטים, ליברלים וסוציאליסטים. בהתאם למתרחש בסביבה המדינית- חברתית, 'אנקת גבהים' מתארת דיכוי ולאחריו יציאה לחופש. הדיכוי מתחיל בדיכויו של היתקליף בעיקר על ידי הזנחה ומניעת חינוך, ולאחר מכן היתקליף מפעיל דיכוי תוקפני על הינדלי ובנו, הרטן. 

ג'יין אייר (שרלוט ברונטה), ברוחה החופשיה והאידיבידואליסטית הנהדרת יוצאת מדיכוי ומשיגה לעצמה חופש.
אולי רק האישה הקריאולית שהוחבאה בעליית הגג לא השתחררה מהדיכוי. לרגע אנו חוששים שג'יין מכניסה את עצמה שוב למצב של דיכוי אבל נושמים לרווחה כשהיא מחליטה שלא להצטרף למיסיונר הפנאטי והקר בדרכו להודו. הוא מעדיף שלא להינשא לאישה שהוא אוהב משום שהוא מעריך שלא תעמוד בחיים של אשת מיסיונר בהודו ולכן מעדיף את ג'יין. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה בשמחתה על שיש אנשים כאלו בעולם שמטרתם כה חשובה בעיניהם עד כדי קור שכזה – היא אומרת שאנשים כאלו הם האנשים שמנהיגים ומובילים מדינות שלמות.

 'The tenant of Wildfell hall'  (אן ברונטה) מתאר אשה העומדת באומץ מול בעל אלכוהוליסט מדכא ומתעלל ולבסוף בורחת חסרת כל כדי להציל את בנה מידי אביו.  זו תקופה שבה כל רכושה של אישה עובר לידי בעלה לאחר נישואיהם. הלן, ה'דיירת' לא מצליחה להתרחק מהביקורת של הסביבה על צעדה. 

חוויה נוספת שחוזרת בספרים היא ההוראה. אגנס גריי, ג'יין אייר ולוסי סנו (מ'וילט') הן מורות. ג'יין אייר מלמדת בבית ספר כפרי המשרת את ילדי העניים – היא מספרת שהם פרועים אבל גם ביניהם היא מצאה מגוון יכולות והצליחה לעזור לחלק מהילדות להתפתח ולהגיע להשגים.


ב- Villette כמו ב'דיירת מאחוזת וויילדפלד', 'אנקת גבהים' וג'יין אייר עולה נושא הבדלי המעמדות כחסם בקשר בין אנשים. מעניין לצפות באיפוק האנגלי כערך המגיע עד אבסורד ב'Villette' כשלוסי סנואו היתומה חסרת כל מכרים בארץ זרה מגלה שמטיביה משנות ילדותה מתגוררים באותה העיר לא נופלת על זרועותיהם באושר והתרגשות אלא נוהגת באיפוק ומודה בזהותה רק לאחר שמטיביה מזהים אותה.

יש יתרון בקריאת הספרים הללו אחד אחרי השני, מלבד ההנאה. קריאה כזו מדגישה את החוטים המקשרים בין ספריהן של האחיות: היציאה לחופש, הוראה, נשים עניות ופשוטות מראה (אגנס, ג'יין ולוסי),העלאת האיפוק על נס, הבדלי מעמדות. יש פה ניצנים של ביקורת על המהפכה התעשייתית של דיקנס, בעיקר ב"שירלי". ולכן אולי באמת מתאים מפה לגשת לדיקנס.

אגב, אביב קראה את Wuthering Heights במסגרת הלימודים וחיברה מכתב מ'במאי' ל'שחקן' המזמין אותו להשתתף בסרט לפי הספר. אני מקווה שהיא תסכים לפרסם אותו פה.

אפשר לקרוא עוד על האחיות ברונטה בביבליומניה
על אןשרלוט ואמילי ב- Victorian Web וגם באדלייד

וה- the literary gothic
כנראה שחלק מהאתרים האלו קשורים ל- מיצוהרו מצואוקה. ומאד מוצלחים

וסדרת הרצאות בנושא נשים בספרות.
 
אולי כדאי לצפות בסדרות על האחיות: In search of the Brontes
והורדתי לקינדל את הביוגרפיה של שרלוט ברונטה, שכתבה חברתה אליזבט גסקל. (ישירות מפרויקט גוטנברג).
 
 
הנה תמונות מהטיול הספרותי העתידי:

West Yorkshire

 

The Moors

 

14/1/2011

Ivanhoe, by Sir Walter Scott, 1820


"אייבנהו" הוא רומן היסטורי מתחילת המאה ה-19 המתאר את סיפורו של סר ווילפרד מאייבנהו לאחר חזרתו ממסע הצלב ה-III (מאה ה-11). סר ווילפרד מאייבנהו חבר לרובין הוד (סר רוברט מלוקסלי) כדי לתמוך בריצ'רד לב הארי נגד אחיו, הנסיך ג'ון. סיפורו של ריצ'רד לב הארי: ריצ'רד וג'ון היו בניו של המלך הנרי II (Henry Plantagenet), בנה של מטילדה הסקסונית וסטפן, מהשושלת הצרפתית Anjou, מצאצאי ויליאם הכובש. ריצ'רד בילה כ-10 חודשים בלבד באנגליה בכל 10 שנות שילטונו. בהעדרו

 ניסה אחיו הצעיר, ג'ון להשתלט על נכסי השלטון. באותו זמן, בארץ הקודש ריצ'רד ניצח את סלח-א-דין במצור על עכו ובקרבות בארסוף ויפו (1192). בחזרו מארץ הקודש נשבה ריצ'רד על ידי קיסר אוסטריה. לאחר תשלום כופר גדול נגד רצונו, שוחרר ריצ'רד. פיליפ, מלך צרפת הזהיר את ג'ון "look to yourself, the devil is loosed" וג'ון ברח לצרפת.
ג'ון מקבל מכתב בנוסח דומה, "Take heed to yourself for the Devil is unchained", במהלך ההתרחשויות המתוארות בספר. אחת הסצנות הזכורות ביותר מהספר אייבנהו, ג'ון נמצא בעיצומו של טורניר אבירים בו משתתף סר ווילפרד מאייבנהו, כשלפתע מופיע אביר שחור מסתורי אשר מציל את אייבנהו ברגע מכריע. התמיכה שנותן אייבנהו לריצ'רד אינה מובנת מאליה שכן, אייבנהו הוא בנו של אציל סקסוני (Cedric) וסר וולטר סקוט מתאר התייחסות של הסקסונים אל הנורמאנים ככובשים. ריצ'רד משכיל לסחוף איתו את בני האצילים הסקסונים אל מסע הצלב, לקבל את תרבותם ואת תמיכתם.
 
דמות שאהבתי בספר היא דמותו של ליצן החצר של סדריק, וומבה. הוא אמור להיות טיפש, כפי שמכנים אותו, אבל איך מישהו מצחיק יכול להיות טיפש? ואכן הוא שנון, אמיץ וישר. בכמה נקודות במהלך העלילה וומבה נהג בתושייה רבה והציל אחרים תוך סיכון עצמו. החולשה היחידה שאני יכולה למנות לגביו היא שאולי הוא לוקה ב- ADHD. משהו בתזזית שלו, בשילוב עם היצירתיות והתבונה מוביל אותי לכיוון מחשבה זה. אולי רק טריסטרם שנדי בספר בשם זה, מאת לורנס סטרן הוא יותר flutterminded מוומבה.

 
דמותו של ריצ'רד מרשימה אולי כאביר אבל לא כמלך אשר נטש את ארצו לטובת מסעות הצלב. אייבנהו עצמו אינו עושה הרבה בספר, בעיקר מרגע פציעתו. הגיבורה הגדולה של הספר, כך נדמה לי, היא רבקה הרופאה, שמצילה את אייבנהו לאחר פציעתו ועומדת למשפט מכשפות בטירתם של הטמפלרים הפנאטיים, באופן מרשים ואמיץ.

רבקה ואביה, אייזק מיורק (Isaac of York) הפתיעו אותי מאד בקריאת הספר. לא זכרתי מהסרט המצויר שראיתי בילדותי, כי הופיעו בספר יהודים בתפקידי מפתח כה משמעותיים. הם מתוארים באופן  אמביוולנטי. מחד, המספר מביע אמפטיה למצבם הקשה כיהודים וליחס האכזרי אליהם מצד הנוצרים. מאידך, דמות האב מתוארת כסטריאוטיפ של זקן מוזנח, קמצן ועשיר שעסוק בכסף באופן כפייתי. ביתו לעומת זאת, היא גיבורה אמיצה, יפה, נדיבה, טובה ונבונה.

 
מצד הדמויות ניכרת שנאה גדולה כלפי היהודים באשר הם, קשי עורף שלא עוזבים את "דרכם המוטעית" כדי לחבור אל דרך ישו. שנים ארוכות הוגדרה הצליבה של ישו כשלב משמעותי בהתפתחות הדת הנוצרית, ביטוי לאהבה ולהקרבה של ישו למען כפר על חטאי האנשים. רק בשנות השישים של המאה העשרים, בוועידה הכנסייתיתשינתה הכנסייה את הדוֹגמה והכריזה שהיהודים אינם אחראים לצליבה של ישו, אז ובכל הזמנים. יש המבקרים את סקוט על התיאור הסטריאוטיפי של אייזאק מיורק, כתיאור המתאים למאה ה-19 יותר מאשר למאה ה-11.
 
יהודים הגיעו לראשונה לאנגליה בשנת 1066 מצרפת בעידודו של וויליאם הכובש הנורמאני. בשנת 1144 הואשמו היהודים ברצח טקסי – זה המקרה המתועד הראשון של עלילת דם – ובשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה. אייזאק מיורק וביתו עוזבים בסוף הספר את אנגליה אל ספרד. בספרד מושלים המוסלמים שמקנים הגנה ושלום ליהודים. 
 

מעניין לקרוא את שכתב דר' איתן בר יוסף על הספר.

אני מתכננת לקרוא את ספריו האחרים של סר וולטר סקוט, "הקמע" המתאר את הרפתקאות ריצ'רד לב הארי בארץ הקודש (כפי שנקראה על ידי הרומאים, פלשתינה), את "רוב רוי" ובוודאי את "ווברלי" המתרחש בעת המרד היעקוביני בסקוטלנד – נראה לי ששני האחרונים שימשו כהשראה לדיאנה גבלדון בכתיבת ה- outlander saga. רוב רוי ב- Discovery Channel ועם ליאם ניסן בסרט משנת 1995
 
ולסיום, כך רבקה מספרת לרואינה על עזיבתה הקרובה את אנגליה לטובת גרנדה:
 
"I leave it, lady, ere this moon again changes. My father had a brother high in favour with Mohammed Boabdil, King of Grenada–thither we go, secure of peace and protection, for the payment of such ransom as the Moslem exact from our people."
 
"And are you not then as well protected in England?" said Rowena. "My husband has favour with the King–the King himself is just and generous."
 
"Lady," said Rebecca, "I doubt it not–but the people of England are a fierce race, quarrelling ever with their neighbours or among themselves, and ready to plunge the sword into the bowels of each other. Such is no safe abode for the children of my people. Ephraim is an heartless dove–Issachar an over-laboured drudge, which stoops between two burdens. Not in a land of war and blood, surrounded by hostile neighbours, and distracted by internal factions, can Israel hope to rest during her wanderings."
 
16/3/2010

Anne Radcliffe, The Mysteries of Udolpho, 1794

תעלומת יודולפו היא סיפור מפחיד ומותח. רדקליף היא מחלוצי סוגת הרומנים הגוֹתיים בדומה לאחיות ברונטה 50 שנה מאוחר יותר. רדקליף חוננה ביכולת לצייר באמצעות מילים וסיפרה מתובל בתיאורי טבע שחלקם מלאי אווירה הנפעמת מיפי הטבע, וחלקם האחר מעביר אווירה של איום ואי וודאות. רדקליף מתארת במילותיה אולי את ציוריו של הצייר החביב עליה,סלבטור רוזה בן המאה ה-17: 
 

Volume 2, Chapter 5: "Towards the close of day, the road wound into a deep valley. Mountains, whose shaggy steeps appeared to be inaccessible, almost surrounded it. To the east, a vista opened, that exhibited the Apennines in their darkest horrors; and the long perspective of retiring summits, rising over each other, their ridges clothed with pines, exhibited a stronger image of grandeur, than any that Emily had yet seen. The sun had just sunk below the top of the mountains she was descending, whose long shadow stretched athwart the valley, but his sloping rays, shooting through an opening of the cliffs, touched with a yellow gleam the summits of the forest, that hung upon the opposite steeps, and streamed in full splendour upon the towers and battlements of a castle, that spread its extensive ramparts along the brow of a precipice above. The splendour of these illumined objects was heightened by the contrasted shade, which involved the valley below."


גיבורת הסיפור היא אמילי, נערה יפה ובעלת אישיות מרשימה. אמילי עוברת תלאות ובכל זאת מקפידה להתנהג "כיאות", בדקורום, עם propriety ו- sensibility. השמירה על מוניטין חסוד וצנוע כך מסתבר, היא התנהגות חיונית לבנות המעמד הגבוה בתקופה עליה מסופר. ובכל זאת מעניין שאביה של אמילי בשוכבו על ערש דווי מייעץ לה not to indulge in sensibility. וטוב שכך, שכן רוב הצרות המתרגשות עליה נגרמות בשל עיסוק היתר בשמירה על נאותות. נזכרתי בספרים של ג'יין אוסטן כשקראתי על אמילי. אכן, sense and sensibility מנוגדים לעיתים זה לזה ועם זאת האחד לא יכול בלי השני. אם מתמקדים ב-sensibility ושוכחים מה- sense עלולים לחטוא בגאווה ודעה קדומה. אגב, מוטיב הדעה הקדומה מופיע ב- Udolpho באופן מאד דומה לזה של ג'יין אוסטן מאוחר יותר, אבל זה ספוילר. למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית אבל יש עותקים שלו בספריה של האוניברסיטה העברית, אפשר להוריד בחינם etext ב-Project Guttenberg ו-audio ב- librivox.org.

גיבור נוסף שבא והולך בעלילה הוא הכסף. הכסף בסיפור מגיע בירושה, בנישואין או במתנת נדיבות ליבם של הגיבורים. תמיד לפי הכלל "צדיק וטוב לו". אין בסיפור אף לא אדם יצרן אחד. ג'נטלמן לא עובד למחיתו ,זה בזוי מידי. זה מזכיר לי סרט שראיתי על ביאטריקס פוטר שהתאהבה בבחור שהדפיס את ספרה הראשון. כשאימה (בסרט) שמעה על הקשר היא אמרה:
"You shouldn't invite trade's men. They bring dust into the house…"
וזאת לגבי המוביליות בחברה האנגלית של סוף המאה ה-18.אבל אסור להיות חמורים מדי עם הגיבורה הצעירה. אין ספק שיש לה פרופורציות בחיים,  באומרה לאביה:
Poverty cannot deprive us of many consolations. it cannot rob us of the affection we have for each other, or degrade us in our own opinions,or in that of any person whose opinion we ought to value.
 
ולסיום, שוב ג'יין אוסטן:
Udolpho מוזכר פעמים רבות בפרודיה הגותית של ג'יין אוסטן Northanger Abbey. הנה למשל הדיאלוג המשעשע הבא:
 
"But, my dearest Catherine, what have you been doing with yourself all this morning? Have you gone on with Udolpho?" 
"Yes, I have been reading it ever since I woke; and I am got to the black veil." 
"Are you, indeed? How delightful! Oh! I would not tell you what is behind the black veil for the world! Are not you wild to know?" 
"Oh! Yes, quite; what can it be? But do not tell me—I would not be told upon any account. I know it must be a skeleton, I am sure it is Laurentina's skeleton. Oh! I am delighted with the book! I should like to spend my whole life in reading it. I assure you, if it had not been to meet you, I would not have come away from it for all the world." 
"Dear creature! How much I am obliged to you; and when you have finished Udolpho, we will read The Italian together; and I have made out a list of ten or twelve more of the same kind for you." 
"Have you, indeed! How glad I am! …but are they all horrid, are you sure they are all horrid?" 
"Yes, quite sure; for a particular friend of mine, a Miss Andrews, a sweet girl, one of the sweetest creatures in the world, has read every one of them."
 
 
 

בלוג של rebecca.hasenauer בנושא The rise of the novel

הדור הרביעי

בלוג אישי על המצב החברתי

בלוג האגף למדעים

המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך

מחוננים ומצטיינים במחקר - בלוג האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים, המינהל הפדגוגי, במשרד החינוך

בלוג האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים. מיועד ליידע ולעדכן את הקהילה העוסקת בחינוך וייעוץ למחוננים ולמצטיינים בממצאי המחקר בתחום ולחזק את שיתוף הפעולה עם חוקרים בתחום המחוננים והמצטיינים עורכת: דר' גילמור קשת

לומדים עם צחי

אתר ההוראה של צחי שיקמן